דיג בשטחים ימיים מוגנים

שמורות טבע ימיות הן הכלי המרכזי והיעיל ביותר לשמירה על הסביבה הימית. לרוב, מטרתן להגן על כלל מרכיבי המערכת האקולוגית, מטורפי על כגון כרישים ודולפינים ועד לספוגים ולצמחים ימיים (אצות ועשב ים). שמורה מוצלחת (בהתייחס לבית הגידול אותו היא מייצגת) מאופיינת בצפיפות גבוהה ובגודל גוף גדול של דגים בעלי ערך מסחרי, אוכלוסייה בריאה של טורפים, מארג מזון תקין וחוסן (עמידות בפני עקות סביבתיות שונות). שמורה מוצלחת גם מניבה תועלות של חינוך לטבע ימי ותיירות אקולוגית בשטחה, כמו גם עלייה בשלל הדיג באזורים הסמוכים לשמורה.

אולם, עקב צרכים כלכליים ותרבותיים, בחלק מהשמורות הימיות בעולם הותר דיג מסחרי וספורטיבי (תחת מגבלות שונות), במסגרת של "איזור" (zoning). בשנים שמאז החל השימוש בפרקטיקה זו בשמורות טבע, התקיים בעולם מחקר אינטנסיבי אשר בחן האם שמורות טבע שהותר בהן דיג מסוים, אכן עומדות במדדי ההצלחה הנדרשים ומספקות את התועלת הציבורית שמצופה מהן. המחקר תיעד מספר רב של השפעות שליליות, ישירות ועקיפות, של פעילות הדיג על יעילות השמורה ועל מידת הצלחתה:

פגיעה במארג המזון

דיג (שמוכוון בעיקר לטורפים) מפר את האיזון שקיים בין צמחים, בעלי חיים צמחוניים, וטורפים, דבר שעלול להוביל להרס בית הגידול כולו.

פגיעה בחוסן השמורה

יכולתה של המערכת האקולוגית להתמודד עם הפרעות חיצוניות (כגון פלישות מינים ושינויי אקלים) נפגעת כתוצאה מדיג.

פגיעה במינים רגישים

מינים מסוימים, כגון הדקרים (לוקוסים), רגישים במיוחד לדיג, והתרתו בתוך השמורה, גם אם בצורה מוגבלת, עלולה לפגוע אנושות באוכלוסיות מינים אלו.

פגיעה בהתחדשות הדגה

דיג בתוך השמורה מאט ואף עוצר את התאוששות הדגה בשטח המוגן, ובשטחים הסמוכים לו.

פגיעה במיני דגל

יונקים ימיים, צבי ים ודגי סחוס (כרישים ובטאים), נפגעים לעיתים קרובות כתוצאה מפעילות הדיג (באופן לא מכוון), שמהווה גורם תמותה משמעותי בקרב בעלי חיים אלו, דווקא בשמורת טבע בה הם אמורים להיות מוגנים.

ציוד דיג נטוש: "רשתות רפאים"

במהלך פעילות הדיג קיים פחת משמעותי בציוד הדיג, וציוד רב, כגון רשתות, חוטי דיג וקרסים, נותר על הקרקעית, ועלול לפגוע ביצורים הבונים את בית הגידול (ספוגים, אצות, אלמוגים וכד'). בנוסף, מינים רבים, כמו דגים, צבי ים וסרטנים, נוטים להיתפס בציוד זה, שהופך להיות מעין מלכודת מוות תת ימית.

פגיעה בתיירות הימית

בעלי החיים (בעיקר הגדולים שבהם) בשמורות ימיות מהווים אטרקציה תיירותית, בעיקר לצוללים ולמשנרקלים. התרת דיג פוגעת באטרקטיביות השמורה, וכתוצאה מכך פוגעת בציבור המשתמשים בשמורה ובהכנסות של העסקים המתפרנסים מכך ישירות (מועדוני צלילה ושיט), ובצורה עקיפה (מלונות ומסעדות אותם צורכים התיירים/ מבקרים).

שינוי בהתנהגות הדגים

הדגים הסקרנים ביותר הם אלו שסביר להניח שיתפסו על ידי דייגים. לחץ דיג יוצר סלקציה לטובת דגים "פחדנים״ יותר, שהם לרוב בעלי פוטנציאל רבייתי נמוך יותר, ולכן יוצר פגיעה נוספת בקצב התאוששות הדגה.

התרת הדיג בשמורה פוגעת ביעילותה ובהצלחתה, ועלולה להוביל למצב של "שמורה על הנייר" (paper park), שבו אין הבדל משמעותי בין מדדי הצלחת השמורה (בעיקר צפיפות ומשקל בעלי חיים) בתוך השטח המוגן ומחוצה לו. סקירת מספר רב של מקרי בוחן – שמורות ימיות מרחבי העולם בעלות מאפיינים ומשטרי הגנה שונים, העלתה כי התרת דיג, גם אם באופן מוגבל, מובילה לרוב לכישלון השמורה. התוצאות הקשות של התרת דיג בשטחים מוגנים נכונות גם אם הותר "רק" דיג ספורטיבי, אשר היקפו והפגיעה שלו בחי הימי יכולים להיות דומים לאלה של הדיג המסחרי. לעומת זאת, שמורות גדולות שבהן הדיג אסור לחלוטין, ממלאות אחר ייעודן, ותורמות לטבע הימי ולמתפרנסים ממנו. לכן, ממליצים כיום החוקרים המובילים בתחום לקדם רק שמורות טבע מסוג זה – גדולות, עם איסור דיג ופעולות פוגעניות אחרות ("No take") ותוך ניטור, ניהול ואכיפה.

על רקע הדרדרות במצב האקולוגי של האוקיאנוסים והימים, בין השאר בעקבות דיג אינטנסיבי, קודמו בעשורים האחרונים אזורים ימיים מוגנים (Marine Protected Area – MPA) ברחבי העולם.

מכיוון שאחד ההיבטים המשמעותיים והטריוויאליים של הגנה על שטח ימי הוא הגבלת הדיג, ומכיוון שהדייגים מהווים קבוצת לחץ הפועלת לשמירת חופש הפעולה שנהנתה ממנה לאורך שנים, נעשו פשרות שונות שמהותן – הקמת אזורים שהוגדרו כאזור ימי מוגן (MPA), אך הותר בהם דיג בצורה כזו או אחרת.

בשנים האחרונות הצטבר ידע מדעי משמעותי, אשר מצביע, על בסיס מחקרים נקודתיים, כמו גם על בסיס ניתוחים משווים בין אזורים ימיים מוגנים ברחבי העולם, על כך ששמורות ימיות ללא דיג (No-take marine reserves) הן השטח הימי המוגן המוצלח והיעיל ביותר. יתרה מכך, מתברר כי התרת הדיג בשטחים ימיים מוגנים גורמת לבעיות אקולוגיות שונות, עד כדי כישלון תפקודי של השמורה באחד או יותר מההיבטים בהם השמורה נמדדת. נוכח קידום שמורות טבע ימיות בישראל, והדרישה שעולה מצד דייגים ומצד גופים שונים להתיר דיג בשמורה, מסמך זה סוקר את התוצאות של התרת דיג בתחומי שטח המוגדר "שמורת טבע ימית"/"שטח ימי מוגן", על בסיס הידע המדעי העדכני, על מנת לסייע למקבלי ההחלטות להבין את המשמעויות של שימושים אפשריים בשמורה המיועדת.

שנים של ניצול יתר של הסביבה הימית הובילו לשתי תוצאות עיקריות:

1) פגיעה מתמשכת בבתי הגידול הימיים, ממינים ספציפיים ועד לפגיעה במערכת האקולוגית כולה.

2) פגיעה כלכלית, הן בענפים הצורכים ישירות את משאבי הים (בראש ובראשונה דיג) והן בענפים המשתמשים בעקיפין במשאבים אלו (תיירות צלילה, למשל).

הפועל היוצא של ניצול יתר מתמשך, הוא בהכרח הפסד לכל (lose-lose), גם של המערכת האקולוגית הימית, וגם של הגופים הכלכליים התלויים בים, כשבסופו של דבר גם הציבור הרחב נפגע, בין השאר בגלל פגיעה בשירותי תרבות ופנאי. קיימת הסכמה רחבה שמבין גורמי ההשפעה האנושיים בים, דיג יתר הוא בעל ההשפעה ההרסנית ביותר על הסביבה הימית.

כיום קיימת הכרה בחשיבותם של כלי ניהול ורגולציה של המרחב הימי. בתוך סל כלים רחב זה, שמורות טבע ימיות נחשבות ככלי היעיל ביותר להגנה על הסביבה הימית ברחבי העולם. שמורות ימיות הן שטחים ימיים וחופיים שבהן פעילות אנושית, בדגש על דיג וניצול משאבי הים, מוגבלת או אסורה לחלוטין. תחת תכנון וניהול נכונים, כלי זה מאפשר את התאוששות המערכת האקולוגית ועלייה בכמות הדגה, בתוך ומחוץ לשמורה.

מהי שמורה ימית מוצלחת?

מיעוט של השמורות הימיות נועד להגן על מינים (כגון כרישים או יונקים ימיים) או בית גידול (כמו שוניות אלמוגים) ספציפיים, המאוימים במיוחד, והצלחת שמורות אלו מתבטאת בגודל האוכלוסייה של מין המטרה או שלמות בית הגידול.

אולם ייעודן של מרבית השמורות הימיות הוא להגן על המערכת האקולוגית כולה. הצלחת שמורה כזו מוגדרת כעלייה משמעותית במדדים כגון צפיפות בעלי החיים (בעיקר בעלי חיים טורפים ומיני דגל) משקלם הכולל (ביומסה, מדד המשקלל את צפיפות וגודל הפרטים) ומגוון המינים. הצלחת השמורה נמדדת גם ע"י מארג מזון מאוזן (בים התיכון מאופיין ע"י מרבדי אצות מפותחים); עלייה בשלל הדיג באזורים הסמוכים לשמורה ועלייה באטרקטיביות השמורה – גידול בתיירות.

מנעד הסוגים של שטחים ימיים מוגנים

מכיוון ששמורת טבע נועדה לתקן מצב של ניצול יתר של משאבי הסביבה הימית, נוצר קונפליקט בין בעלי עניין שהתרגלו לנצל את המשאבים בשטח, לבין הצורך להפסיק ניצול זה בשטח המיועד לשמורה. הניסיון בעולם מלמד כי על מנת "למתן" קונפליקט זה, לעתים נעשו פשרות בתכנון ובניהול השמורה בכדי "לאזן" בין הצרכים השונים. כתוצאה מכך, ישנו בעולם טווח רחב של סוגי שטחים מוגנים, שכל אחד מהם מאופיין במשטר ניהול ואכיפה שונה, החל מאיסור מוחלט על כל פעילות (no-entry zone), דרך איסור של דיג (No-take zone), איזור (zoning) של הגבלות בדרגות שונות באזורים שונים, ועד להיעדר כל איסור, ניהול ואכיפה – שמורה שהיא "על הנייר" בלבד.

מאז הקמת השמורה הימית הראשונה (קליפורניה, 1913), ועד היום, הוקמו כ-5,000 שטחים ימיים מוגנים, שמהווים 3.5% משטח הימים והאוקיינוסים. מתוכם, ב-1.6% חל איסור דיג מוחלט. בתקופה זו נצבר ידע מחקרי רב לגבי הקשר בין מידת ההגנה ועוצמת ההגבלות על הדיג בשמורה, לבין יעילות השמורה ועמידתה במדדי ההצלחה. במספר רב של מחקרים נמצא כי שימוש נכון בכלי של שמורת טבע ימית מביא לתוצאות מוכחות לאישוש המערכת האקולוגית, הדגה, ומיני הדגל, בעוד שתכנון שגוי, ניהול חסר ופיקוח חלקי מביאים לכישלון.

ההקשר הישראלי

במדינת ישראל רק 4% משטח המים הטריטוריאליים של הים התיכון מוכרז כיום כשמורה, וזאת על אף הטבע התת ימי העשיר באזורנו: מול חופי ישראל ישנם בתי גידול ייחודיים כגון טבלאות גידוד באזורים הרדודים וגני ספוגים ושוניות אלמוגים באזורים העמוקים. יתרה מזאת, מול חופי ארצנו ישנו ריכוז של מינים בסכנת הכחדה עולמית כגון כרישים, בטאים (המשגשגים באזורי המצע החולי הרך), אזור רבייה של טונה כחולת סנפיר וצבי ים. מסמך המדיניות למרחב הימי של מנהל התכנון, המקדם הקמת רשת שמורות טבע ימיות, מכיר בצורך לאסור דיג בתחום שטחים ימיים מוגנים.