נתוני הניטור של המכון לחקר ימים ואגמים מצביעים דווקא על מגמת שיפור עקבית במצב זיהום הים במשך העשורים האחרונים. אמנם המצב עדיין אינו מושלם, אך ברור שגורם זה אינו משמעותי בהשפעתו על הדגה.

למינים פולשים ולשינויי אקלים יש השפעה אקולוגית נרחבת, אולם נתוני מחקר השוואתי בין ישראל לבין איסקנדרון בתורכיה (השוכנות באותו קו אורך) מצביעים על כך ששלל הדיג בתורכיה גדול פי 6 מבישראל, וכי גודל הדג הממוצע בתורכיה גדול פי 6 מבישראל. לפיכך, תחת תנאים דומים, יחסית, ניכר שההבדל הדרמטי ביותר הוא דווקא ממשק הדיג: בתורכיה נהוג לעצור את דיג המכמורת וההקפה למשך 5 חודשים בעונת הרבייה, וקיים איסור דיג במרחק של פחות משלושה מייל מהחוף.

למדינת ישראל אין יכולת משמעותית למזעור תופעת שינוי האקלים והפלישה הביולוגית בים התיכון, אך הפגיעה האקולוגית כתוצאה מניהול הדיג, היא לא רק הגורם המשמעותי ביותר בהשפעתו על הדגה, אלא גם הגורם העיקרי המצוי בתחום השפעתנו.

לא נכון. הדיג בים התיכון כולו מספק היום רק כ- 3% מתצרוכת הדגים בישראל.
כלומר, דיג המכמורת מספק כ- 1% בלבד משלל הדיג בישראל, אולם מדובר על שלל לא איכותי- מחציתו נזרק לים (discards) בגלל היעדר ערך מסחרי, ומרביתו (70%) הוא דגיגים צעירים שערכם המסחרי נמוך. דגי האיכות מגיעים, ברובם, מענף הדיג החופי, המכוון לדגים בוגרים. הייחוד העיקרי של דיג המכמורת הוא החסילונים (שרימפ - ״גמברי״), אך גם אלה מהווים רק אחוז קטן מהתצרוכת בישראל, שמרביתה מיובאת.

לעומת זאת, צמצום צי המכמורת יקטין את ההשפעות השליליות של ענף הדיג על התחדשות הדגה, ויאפשר לענף הדיג החופי ליהנות משלל מוגדל של דגי איכות, ובכך דווקא צפוי להגדיל את אספקת הדגה ולהגדיל את ההיצע של דגי ים איכותיים טריים.

לא נכון. הדייגים מתפרנסים ממשאב הדגה. כיום, הניהול השגוי בענף מביא לפגיעה בעיסוקם של מרבית הדייגים המסחריים בישראל- דייגים חופיים ודייגי הקפה, משום שהשלל שלהם נפגע כתוצאה משיטות דיג הרסניות וניהול כושל שלא מאפשר לדגה להתחדש ומונע מדגי איכות להגיע לגודל מתאים. לכן, מוצע לצמצם חלק מזערי מהדייגים העוסקים בשיטות דיג הרסניות, לטובת התועלת לפרנסת מרבית הדייגים המסחריים.

עוד כדאי לציין, נדגיש כי בפס״ד ת״א 07-2375 פסקה השופטת פלפל כי רישיון דיג אינו זכות רכושית, ואינו מקנה לבעליו קניין, ואף לא זיקת הנאה בזכות שימוש ארוך שנים: ״המדינה הינה בעלת זכויות במשאב ציבורי מי הים התיכון. בתחום המים הטריטוריאליים היא רשאית לעשות בו שימוש ראוי וחיוני ,לטובת כלל הציבור, הגם שהדבר כרוך בהטלת מגבלות מסויימות על דייגי ספינות המכמורת.... האם ניתן לרשום זיקת הנאה בזכות השימוש רב השנים? התשובה היא לא. המדובר במקרקעי לאום ובקניין המדינה והחוק אינו מאפשר זאת.... האם למחזיקי רשיון הדיג יש זכות שהיא ״לקבל״ את מלוא השטחים בים, שהינם מקרקעין של המדינה, רק מכיון שדגו שם בשנה קודמת או לפניה? התשובה שלילית״.

פרופ׳ אנדרו רוזנברג, המלווה המדעי של פרויקט דגים באחריות, ומומחה בעל שם עולמי בניהול דיג, טבע את המשפט ״׳ If you don’t kill the fish, they don’t die so fast״.

לשמירה על משאב הדגה קיימים עקרונות שהוכחו במאות מחקרים ברחבי העולם, ונכונים גם לישראל: הפסקת שיטות דיג לא סלקטיביות, איסור דיג בעונת הרבייה, הגדרת אזורים מוגנים להתחדשות הדגה (שמורות ימיות), ואכיפה קפדנית.

הדיג הספורטיבי הוא ענף דיג שהיקפו עלה משמעותית בשנים האחרונות. מדובר על תופעה חיובית, במסגרתה משאב הדגה וההנאה מהטבע הימי נצרכים ישירות על ידי הציבור, שבזכות כך הופך להיות מעורב ובעל עניין בהגנה על הים והטבע. עם זאת, היקפו של הדיג הספורטיבי הוא משמעותי, ומוערך כיום בכ- 18% מכלל שלל הדיג בים התיכון בישראל, ומכאן שמדובר על פעילות שיש לנהל ולהגביל אותה. השיטה המקובלת היא קביעת מכסת שלל יומית לדייג. כך נשמר האיזון בין ההנאה מפעילות הדיג, לבין מניעת השפעה שלילית משמעותית על הדגה.

לא נכון. מחקרים אין ספור הראו כי הקמת שמורות אמיתיות (no take zones) תורמת לאישוש משאב הדגה, שחלקו אף זולג מחוץ לשמורה להנאת הדייגים (spill over) לדוגמה מחקר 8 המראה כי שטחי דיג הסמוכים לשמורה נהנו משלל גדול פי 4 לעומת שטחי דיג מרוחקים מהשמורה.