בטאים, הם דגי סחוס, קרובי משפחה של הכרישים, וכשמם כן הם – שלד גופם מורכב ברובו המוחלט מסחוס (בניגוד לשלד שלנו ושל דגי גרם שעשוי מעצמות סידניות). ישנם כ-600 מינים שלהם בבתי גידול שונים ומגוונים ברחבי העולם, לכל אחד צורה, צבע, וייחודיות משלו, ורובם המוחלט אינם מסוכנים לבני אדם. מבנה גופם המותאם, חושים מפותחים, והתאמות לסוגים שונים של מזון, הינם בין היתר, המאפיינים ההופכים אותם לטורפים מוצלחים ובעלי תפקיד משמעותי בוויסות אוכלוסיות של מינים שונים במערכת האקולוגית הימית.
בשונה מכרישים, סנפירי הצד מוארכים ודומים לכנפיים וחמשת פתחי זימיהם נמצאים בחלק התחתון של גופם. עיקר הבטאים חיים קרוב לקרקעית ואוהבים להתחפר בחול כך שרק העיניים ופתח זימים עליון מציצים מהמחבוא. הם ניזונים מסרטנים, חלזונות וחסרי חוליות אחרים החיים בחול, ונעזרים לשם כך גם בחישה של השדה החשמלי של הטרף.
בים התיכון חיים כ-30 מינים שונים של בטאים ובחופי ישראל התברכנו בכך שיותר מעשר מתוכם נצפים באופן קבוע על ידי שחיינים, צוללים ואפילו הולכי חוף חדי אבחנה. העונה בה הסיכוי להיתקל בבטאים אצלנו גבוה במיוחד הינה הסתיו, בה אפילו ניתן לצפות בגיטרנים צעירים משחקים בקצף הגלים.
הבטאים מחולקים לארבע סדרות שונות: טריגונים, תריסניות, חשמלנים וגיטרנים וניתן לראות נציגים מכל הקבוצות כאן ורובם נמצאים בסכנת הכחדה בים התיכון.
