כן לתיירות אקולוגית, לא לדיג בשמורה

שמורת טבע היא אתר שנועד לשמור על הטבע הימי ולספק תועלות אקולוגיות הנגזרות ממנו, ולכן ברורה, אינטואיטיבית, הבעייתיות של התרת ציד (דיג הוא פעולת ציד בים) בשמורה.

אולם, לא רק האינטואיציה מרמזת שהכנסת דיג לשמורה היא בעייתית: ממצאי מחקרים אינספור מראים כי שטחים מוגנים שהותר בהם דיג, גם אם מדובר על דיג במגבלות שונות, אינם שומרים על הטבע, ואינם מספקים את התועלות המצופות מהם כשטח ימי מוגן. לכן, הכלל צריך להיות כי השמורה הימית היא אזור ללא דיג (No take), כאשר ניתן להותיר שיקול דעת בהיתר חריג לרט"ג לאשר דיג בשיטות מסוימות ובאזורים מסוימים, אולם זה צריך להיות היוצא מן הכלל, לצרכי ממשק השמורה בהנחה שיוכח שנדרש.

במחקר שנערך בניו-זילנד, גודל דגי ה- snapper בתוך פארק שנאסר בו דיג מסחרי אך הותר דיג ספורטיבי היה קטן משטחים סמוכים בהם הותרו כל סוגי הדיג. לעומת זאת, בשטח שמורה שבה נאסר הדיג לחלוטין גודל הדגים היה הגדול ביותר מבין האתרים שהושוו. מסקנת המחקר הייתה ששטח ללא דיג מסחרי, שהתיר דיג ספורטיבי עם מגבלות שונות, אינו יעיל ככלי לשמירת טבע.

מעבר לתוצאה הצפויה שבשטח מוגן שהותר בו דיג – יש הרבה פחות דגים, מסתבר כי הקבוצה שנפגעת בצורה החמורה ביותר היא קבוצת הדגים הטורפים. החיות הטורפות (דקרים, טונה, לובסטרים, מוסר ואחרים) הם החיות המבוקשות ביותר ע"י דייגים.

צמצום כמות ואיכות הטורפים בשטח מוגן הוא בעלת השלכות הרסניות: א‭. ‬שינוי‭ ‬מבנה‭ ‬החברה‭ ‬האקולוגית‭ ‬ב‭. ‬פגיעה‭ ‬בתיירות‭ ‬ג‭.‬חוסר‭ ‬סלקטיביות‭ ‬ו‭"‬שלל‭ ‬לוואי‭" ‬תוך‭ ‬פגיעה‭ ‬במינים‭ ‬מוגנים‭ ‬ומינים‭ ‬בסיכון‭ ‬דיג ספורטיבי.

דיג מדלדל את כמות הטורפים בשמורה, תוך גרימת תוצאות מרחיקות לכת כמו שיבוש מארג המזון כולו. לדוגמה, היעלמות הטורפים גורמת לשינוי התנהגות של אוכלי אצות ("נוף הפחד"), ולפעילות מוגברת שלהם העלולה לגרום להיעלמות האצות ולשינוי דרמטי במארג המזון.

דגים הם גם משאב תיירותי. דייגים מכוונים לדיג של דגים גדולים, בדרך כלל דגים טורפים (דקרים, טונה, מוסר ועוד).

דגים אלה הם גם הדגים האטרקטיביים ביותר בהיבטי פנאי ונופש עבור צוללים, כך שיש סתירה פוטנציאלית בין שני שימושים אלה בשמורה – דיג עלול לבוא על חשבון צלילה תיירותית. ניתן לראות כי דיג משפיע בראש ובראשונה על הדגים הטורפים הגדולים, ולכן מהווה פגיעה פוטנציאלית בתועלת הציבורית של השמורה עבור צוללים וחובבי ים. לפגיעה זו עלולות להיות גם השלכות כלכליות על תיירות הצלילה, שהיא מהאדנים המבטיחים ביותר לצמיחה כלכלית המבוססת על שמורות טבע ימיות.

היכון, הכן, צא!

מי מנצח בתחרות על הדגים הגדולים? דיג או תיירות?

• דגים גדולים ודגים טורפים הם משאב טבע מבוקש. בעוד ענף הצלילה נהנה ממשאב זה ללא פגיעה בו, ונוהג בו כמוצר ציבורי, הדיג מנצל את אותו משאב באופן חד פעמי – כמוצר מתכלה. כך, דג דקר או לובסטר שכ-100 צוללים יכולים ליהנות ממנו במשך תקופה קצובה, רק דייג אחד/ סועד אחד יהנו ממנו אם יתפס כשלל דיג. בבחינת התועלות הציבוריות, נמצא שענף תיירות הצלילה רווחי יותר מענף הדיג.
• הדוגמה של פלאו: תיירות המתבססת על צלילות עם כרישים בפלאו (מדינת איים באוקיאנוס השקט) מהווה מקור הכנסה משמעותי לכלכלת המדינה: הכנסות מתיירות הצלילות מהוות כ- 8% מהתמ"ג של פלאו. לעומת זאת, ניצול של אוכלוסיית כרישים מקבילה לצרכי דיג עומד על 0.06% מההכנסות השנתיות מתיירות הצלילה.
• תיירות צלילה קשורה בקשר הדוק לשמורות ימיות מוגנות מדיג, בשל העדפת צוללים לצלול בתוך שמורות ימיות. העדפה זו נובעת מציפייה ורצון לצלול היכן שיש סביבה ימית עשירה יותר.
• ניתוח עלות/ תועלת בעזרת מודל כלכלי הצביע על החזרת אובדן ההכנסות מדיג ומעבר לרווחיות מתיירות כ- 5 שנים בלבד מיום הקמת השמורה. 

שורה תחתונה:

ענף תיירות הצלילה הנו שימוש בר קיימא במשאב הדגים הגדולים: שימוש המאפשר למשתמשים רבים מהציבור ליהנות מהמשאב הטבעי תוך שמירה על המערכת האקולוגית לאורך זמן. לעומתו, מדיג בשמורה נהנים משתמשים מעטים, תוך פגיעה במערכת האקולוגית. מבחינה כלכלית, התועלת הציבורית מצפייה תיירותית בדגים הגדולים בשמורות ימיות עולה בהרבה על התועלת הכלכלית מדיג של אותם דגים.

מרבית שיטות הדיג אינן סלקטיביות. הדבר נכון לא רק למקרים המובהקים של דיג מכמורת ורשתות, אלא גם לדיג ספורטיבי בחכות, שגם בו לא ניתן לחזות מראש איזה דג יתפס.
לחוסר הסלקטיביות יש מספר תוצאות שאינן לגיטימיות בשמורת טבע:

• פגיעה בחיות שאינן שלל המטרה:

– דגים: דג שנלכד ומוחזר למים משום שהוא ממין או גודל שאסור לדיג או דג שאינו אטרקטיבי, יפצע ואולי אף ימות גם אם יוחזר למים. הפגיעה נגרמת כתוצאה מפגיעת הקרס, פגיעה פיזיולוגית בגלל הפרשי הלחצים בעת העלאת הדג מהעומק, חשיפה לטורפים עקב הילכדות ברשת ועוד. מחקרים מצביעים על שיעור תמותה ממוצע של 18% במקרים של catch and release, ולכן גם פעילות שמראש תוגדר כפעילות לכידה ושחרור – מקומה לא יכירה בשמורת טבע.

– פגיעה במינים מוגנים ואדומים: צבי ים, עופות ים, סרטנים ויונקים ימיים נמשכים לפיתיונות דיג (למשל בשאראק, לונגליין, בולוס ועוד) ונפגעים מבליעת הקרס או מהסתבכות בחוט הדיג, או עלולים להלכד ברשתות שהושארו ללילה. לדוג', לוי וחובריו דיווחו על פגיעות רחבות היקף בצבי ים כתוצאה מדיג רשתות זימים, שאראק ולונגליין (הערכה של כ- 1800 בשנה בישראל). מיני דגל "אדומים" (המצויים בסכנת הכחדה) כמו דקר הסלעים עלולים להילכד ולמות כשלל לוואי (bycatch), וכל זאת בשמורת טבע בה הם אמורים להיות מוגנים.

• ציוד דיג נטוש: ציוד דיג שמוכנס לים לא תמיד יוצא ממנו. רשתות וקרסים נשארים לעיתים בים, אם משום שננטשו על ידי בעליהם, או משום שתנאי מזג אוויר וסערות ניתקו אותם ממקומם. רשתות רפאים לוכדות בעלי חיים ימיים, כולל ערכי טבע מוגנים, ומהווים מלכודת מוות אשר לעיתים נשארות במקומן שנים רבות עד שנודע על קיומן וניתן להסיר אותן. תופעה זו חמורה במיוחד בשמורה ימית.

כל השיקולים שנסקרו לעיל תקפים (אומנם בעוצמות שונות) לכל שיטות הדיג, לרבות דיג ספורטיבי על שיטותיו השונות, כולל בחכת מקל מהחוף ולרבות דיג רובים. במחקר מקיף(56) שנערך באזורים ימיים מוגנים בים התיכון, נמצא כי לדיג הספורטיבי השפעות משמעותיות במספר היבטים:

• לחץ דיג על דגה, בדגש על מינים רגישים

• עגינה באתרים פגיעים

• ציוד דיג נטוש

• שימוש בפיתיונות אקזוטיים

• שימוש ב- Catch and release הגורם לפציעה של הדגים המוחזרים למים.

פוטנציאל הפגיעה של עבודות תשתית בטבע הימי, לרבות כרייה והרחפה של חול ימי, חיפוש והפקת גז ונפט, הנחת צנרת תשתית, הוא ברור. לכן, העקרונות המנחים פעילות של תשתיות בשטח שמורת טבע הן:

1. בחינת חלופות תוך מתן עדיפות ברורה לביצוע התשתית מחוץ למרחב השמורה, והקפדה על זליגת ההשפעות השליליות אל תוך השמורה.
2. תיאום קפדני עם רשות הטבע והגנים לעניין התכנון המיטבי של התשתית, האמצעים למניעת ומזעור נזקים, ועוד.
3. הסדרת היחסים עם מערכת הביטחון ופעילותה בשמורה באמצעות אמנה והסדרים נוספים בין רט"ג לצה"ל.

כלובי דגים אינם שימוש לגיטימי בשמורת טבע ימית. כלובי הדגים מתאפיינים בהעשרה משמעותית של נוטריינטים בשמורה (בעקבות עודפי האכלה ופרש הדגים), וכך משנים ברמה המקומית את ההרכב של המים. בנוסף, פסדי דגים מושכים אליהם דגים טורפים כמו כרישים, ובכך מהווים שינוי של הסביבה הטבעית. כלובי דגים אף עלולים להפיץ טפילים ומחלות לסביבה הטבעית, וכמובן קיים גם סיכון של פריצת הכלובים בעקבות סערה או תקלה.

לכן, יש למקם את שימושי החקלאות הימית מחוץ לשמורות הטבע הימיות, תוך שמירת מרחב חיץ בינן לבין השמורה.

שיט מנועי עלול לפגוע בעיקר בצבי ים, העולים לנשום על פני המים ונפגעים לעיתים קרובות מפגיעת כלי שיט. כניסת כלי שיט מנועי לשמורה צריכה להיעשות בצורה מושכלת, בהתאם להנחיות רט"ג, ותוך נקיטת אמצעים למניעת פגיעה בצבי ים (למשל שמירה על מסדרונות שיט והקפדה יתרה בעונות רגישות).