שמורה מבודדת, שאינה חלק מרשת של שמורות, היא פגיעה יותר ועלולה לקרוס.
הבעיה: קיטוע ובידוד מרחבי – אפילו בים!
הים נראה לנו כמו מרחב רציף, תלת ממדי, בו בעלי חיים יכולים לנוע בחופשיות וללא הפרעות. אולם עבור חלק מחיות הים, הים שלנו מקוטע: בשטחים שאינם מוגנים, קיימות הפרעות המקשות על בעלי חיים לצלוח אותם בשלום: דיג, זיהום, רעש, קידוחי נפט וגז טבעי, קווי תשתית, כריית חול, עבודות תשתית וכדומה.
מה הבעיה עם קיטוע מרחבי בין השמורות?
הבידוד והריחוק משמורות אחרות הוא גורם המאיים על שרידותה של השמורה. שמורה מבודדת, שתפגע כתוצאה מאירוע הרס (זיהום או אירוע קיצון אחר) ולא תקבל שטף של בעלי חיים שיגיעו ממקום אחר, לא תתחדש ותישאר פגועה. בנוסף, בשמורה מבודדת וקטנה, המוקפת בשטח מופר, מתרחשת רבייה בין קרובי משפחה, אשר גורמת לפגמים גנטיים, מגוון גנטי נמוך, ועמידות נמוכה לשינויים ולעקות.
האמנם יש קיטוע מרחבי בים? כיצד יתכן שחיות ים מתקשות לנוע ממקום למקום?
לצד חיות ימיות בעלות כושר תנועה מצוין, כמו דגי טונה ודולפינים, חלק ניכר מהיצורים הימיים הם צמודים לקרקעית, ובצורתם הבוגרת לא נעים כלל: ספוגים, אצטלנים, אצות צמודות מצע, ועוד.
חיות אחרות מסוגלות לנוע אך רק מרחקים קצרים, למשל: סרטנים, כוכבי ים וקיפודי ים. כמו כן, חלק ממיני הדגים ינועו לטווח קצר מאוד כל חייהם הבוגרים ואינם מסוגלים לדלג מרחק של עשרות קילומטרים בבת אחת.
את מסע ההפצה של מרבית היצורים הימיים מבצעת דווקא הדרגה הצעירה, הנישאת בזרמי הים הפתוח – הפגית (פלנולה). תפקידה של הפגית הוא לשרוד בים הפתוח עד להגעתה לאתר מתאים, שבו היא "תתיישב" ותשנה את צורתה לצורת הבוגר.
למה זקוקות הפגיות כדי לצלוח את המסע משמורה לשמורה?
יש פגיות שמסוגלות לשרוד בים הפתוח זמן רב וכך לעבור מרחקים אדירים בבת אחת (עשרות ומאות ק"מ). עבור יצורים אלה, צליחת המסע בין שמורות מרוחקות היא אפשרית, בדומה לאדם גבוה שחוצה נחל בקפיצה אחת ומגיע לגדה השנייה בבטחה.
לעומתן, יש יצורים שהשרידות של הפגיות שלהם במים היא מוגבלת, ולטווח קצר.
פגיות אלה זקוקות ל"אבני קפיצה" המאפשרות להשלים את המסע בדילוגים מאתר מוגן אחד למשנהו, בדומה לילד עם צעדים קטנים, שזקוק לאבני מדרך כדי לחצות את המרחק בין שתי גדותיו של הנחל. בכל "אבן קפיצה" מוגנת הפגיות יתיישבו, יהפכו לבוגר, וייצרו פגיות חדשות שימשיכו את המסע הלאה, ל"אבן הקפיצה" הבאה.
