נגישות
כלי נגישות
החצי הכחול - הרפורמה להצלת הים התיכון

האדם בשמורות וגנים לאומיים ימיים

האדם בשמורות וגנים לאומיים ימיים

כרבע מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחק של עד שני קילומטרים מקו החוף (בעיקר קו חוף הים התיכון אך גם הכנרת, ים המלח ומפרץ אילת, כ־300 ק"מ של חופי ים ואגמים).

עם הגידול וציפוף האוכלוסייה לאורך החוף והעליה בפופולריות של הספורט הימי, גובר הביקוש הציבורי לשטחי פנאי ונופש ימי, לפעילות במגוון רחב של ענפי ספורט ימי. מסמך המדיניות למרחב הימי מצביע על המרחב הימי הסמוך לחוף כמענה לתהליך הצמצום בשטחים פתוחים ביבשה הנובע מתהליכי הפיתוח המהירים.

משמעות המגמות שתוארו לעיל היא כי השטחים הימיים המוגנים יידרשו לתת מענה גובר והולך לדרישה לשטחי ים וחוף לפעילות ספורט ימי, במקביל לתפקודם המקורי כשטחים לשמירת הטבע והמורשת.

האתגר של ניהול סביבה ימית וחופית מורכבת, מחייב הסדרת היבטים הכוללים הסדרה בטיחותית, הסדרה רגולטורית, הסדרת התשתיות הנדרשות בחוף ובים, הסדרת ממשקי הפעילות מול ערכי הטבע הקיימים וכן פעילות שיווק והסברה. הגדרת התנאים והקריטריונים לפעילות הספורט הימי בשטחים המוגנים תתרום לא רק להסדרת הפעילות אלא גם תוכל לסייע במיצוב ובמיתוג השטחים הימיים המוגנים כמקומות בטוחים ואטרקטיביים למשתמשים, הן מבחינת ערכי הטבע הקיימים בהם והן מבחינת התשתיות לקליטת הקהל. מאחר וערכי הטבע והמורשת מהווים גם גורם משיכה משמעותי לפעילות בתחום השטחים הימיים המוגנים, הרי שבהיבט זה קיימת סינרגיה בין שמירת הטבע ובין פעילות בטוחה ומוסדרת.

  • לשטחים המוגנים, בהיותם מנוהלים ע"י רט"ג, יש פוטנציאל לשמש כאתר פעילות בטוח לספורט הימי הלא ממונע ובכך הם מהווים אתר אטרקטיבי לחלק מהפעילויות.
  • מבחינה מרחבית, נמצאה רמת קונפליקטים נמוכה בין ענפי הספורט הימי השונים הפועלים בקרבת החוף. שחיינים, גולשי גלים, רוח, סאפ, צוללים, משנרקלים, צלילה חופשית וקיאקים פועלים במקביל, במרחב הימי הצר ובמרחב הזמן, כמעט בלי חיכוכים משמעותיים.
  • מבחינת הממשק בין המשתמשים במרחב הזמן, נמצא כי מרחב הזמן מייצר הפרדה נוספת בין הספורט ומשתמשי החוף. למשל בפלמחים, עיקר פעילות הספורט הימי מתבצעת בבוקר ועיקר משתמשי החוף (משפחות) מגיעים בשעות הבוקר המאוחרות והצהרים, כך שגם בהיבט זה הקונפליקט הוא מצומצם מאוד.
  • יחד עם זאת, נמצאו מספר ענפי ספורט ימי המצויים בקונפליקט עם משתמשים אחרים:
    • שיט מנועי הכולל סירות מהירות, אופנועי ים וסירות דיג חוצות נמצא בקונפליקט בטיחותי עם צוללים ומשתמשים נוספים וכן מסתמן כבעל הפגיעה המשמעותית ביותר במערכת האקולוגית.
    • גולשי קייט נמצאים בקונפליקט עם משתמשים אחרים, צורכים שטחי ים גדולים וגם שטחי חוף. עבור ענף זה יש לשקול (ככל הניתן) הסדרה של תא שטח מרוחק משאר המשתמשים, בים ובחוף.
  • פעילות הדיג נמצאת בקונפליקט בטיחותי עם כמעט כל משתמשי הספורט הימי. למרות שלא צפוי דיג בשמורות וגנים לאומיים ימיים, מתקיים קונפליקט בתחום השטחים המוגנים הנובע משיט של סירות דיג החוצות את שטחי השמורה, מדיג חכות מהחוף במקומות בהם לא נאסרה פעילות זו, ומפעילות הדיג בהיתר של דייגי פורדיס בשמורת דור הבונים.

מתרחצים וגולשים בחוף פלמחים, ברקע – סירת דיג המהווה סיכון בטיחותי | צילום: בר שטרנבך

סירת דיג מהווה סיכון בטיחותי לגולשים | צילום: sea watch

הצורך בהסדרת ממשקים של חלק ממשתמשי הספורט הימי עם המערכת האקולוגית הימית

  • פעילות הספורט הימי הממונע – אופנועי ים, סקי מים, סירות טורנדו, יאכטות ממונעות וסירות דיג, הנה בעלת ההשפעה הסביבתית הרבה ביותר, גם תחת מגבלות, וזאת עקב המהירות הגבוהה של כלי השיט ופוטנציאל הזיהום (כימי + רעש) הנלווה לפעילותן. רעש הנגרם ממנועי כלי שיט משפיע על מרבית צורות החיים בים, והוא בעל פוטנציאל  לפגוע בחברה כולה, גם כאשר מידת החשיפה נמוכה יחסית. פוטנציאל נוסף לפגיעה נובע מהסיכון להתנגשות עם בע"ח, בעיקר עם יונקים ימיים, צבי ים ודגים שקופצים מהמים בעת התגוננות (כגון בורי). השפעות סביבתיות נוספות קשורות בהרחפת סדימנט, נזילות דלקים ושמנים מכלי שיט (בעיקר באזורי עגינה) וחשיפה לחומרי אנטיפאולינג (חומרים מונעי התיישבות והיצמדות לדופן כלי השיט) המכילים TBT. בשמורות רבות בעולם נאסרה פעילות ספורט ממונע (בכלל, או ענפים ספציפיים) בכל שטחן או בחלקו (no access zone) (Gray et al. 2010, Venturini et al. 2018)
  • עגינה מהווה גם היא פוטנציאל לפגיעה אקולוגית. הטלת עוגן לקרקעית סלעית (גם ע"י קיאקים) עשויה לגרום לנזק פיזי מצטבר לאורגניזמים השוכנים על פניה ולעקירת אצות ובע"ח צמודי מצע. נקודות עגינה קבועות (מורינג) יכולות להגדיל את מורכבות המצע ולהוביל לשינוי משמעותי בחברת הדגים שמסביבם. נקודות כאלו, אם ממוקמות על גבי או בקרבת מרבדי אצות, יכולות לספק מסתור לדגים צמחוניים, ולהגדלת טווח רעייתם על חשבון מרבדי אצות. (Lanham et al. 2018).
  • ההשפעה הסביבתית של הצלילה קשורה בעיקר בהיקף הפעילות באזורים רגישים. בהיקפי פעילות משמעותיים, צוללים ומשנרקלים עלולים לגרום לפגיעה פיזית ישירה בערכי הטבע בשמורה, כתוצאה ממכות סנפיר או מגע יד ולהרחפה מחדש של הסדימנט ששקע באזורים המאופיינים במצע קשה. ככל שלחץ הצלילה עולה, עולה גם החתימה הסביבתיתית של פעילות זו. סגירת אזורים בשמורה לצלילה (no-access zones), היא כלי נפוץ למזעור השפעות אלו בשמורות בים התיכון, אולם במקרים אלה מדובר על אזורים שגם נאסר בהם הדיג, ולכן קשה לבודד את הצלחת הממשק בהקשר של עצם מניעת הכניסה. 
  • פעילויות אנושיות אחרות עלולות להביא גם הן לפגיעה סביבתית, אולם השפעתן נמוכה יותר ומוגבלת לאזורים מוגדרים ובהתייחס לבית הגידול בו הן מתקיימות. פעילויות אלו הן מחקר מדעי, הדרכות חינוכיות בחופים סלעיים וטבלאות גידוד, הליכה בחוף וטבילה במים של הציבור הרחב וגלישת רוח וקייט וחתירה בקיאק ובסאפ.
  • גלישת גלים ושחייה במים פתוחים אינן משפיעות על המערכת האקולוגית, גלישת רוח עלולה להשפיע רק בחפיפה עם אזורי קינון של עופות.

מגבלות על הפעילות (מעבר למגבלות המוצעות על דיג ועל שיט מנועי בתחומי השטחים המוגנים) צריכות להיות כלי בו יעשה שימוש במצבים של קונפליקט חריף המחייבים התערבות. סביר שישנה השפעה או אף פגיעה פוטנציאלית במינים ובבתי גידול רגישים מצד צוללים/ משנרקלים/ שחיינים במינים או בבתי גידול רגישים, לעיתים במהלך כל השנה ולעיתים ההשפעה מוגבלת לעונה. מאחר ולשמורות יש חשיבות בהיבט של השירות שהן נותנות לציבור. ניתן ל"ספוג" ההשפעה זו, כל עוד אין עדויות לכך שמדובר בפגיעה משמעותית למין שיש חשיבות גדולה בהגנה עליו. לכן, כלי הממשק של סגירת אזורים לפעילות לא פוגענית של הציבור צריך לשמש כמוצא אחרון במקרה שלא ניתן לטפל במין או בבית הגידול בצורה אחרת, להיות מגובה בסקרים מקומיים ובנתונים חזקים שיעידו על הפגיעה או על פוטנציאל הפגיעה, ולצמצם את האזור הסגור למינימום האפשרי.

גולשים צעירים בחוף פלמחים. ברקע – סירת דיג המהווה סיכון בטיחותי | צילום: בר שטרנבך

 

ממשק משתמשים בשטחים ימיים מוגנים

שתפו:
להמשך קריאה: תכנית השמורות