שיטות דיג הרסניות

שיטת המכמורת, ממנה נהנים רק כמה עשרות דייגים, פוגעת במשאב הדגה בכלל, בפרנסתם של רוב הדייגים המסחריים בישראל – הדייגים החופיים, ובהנאתם של עשרות אלפי דייגים ספורטיביים וחובבי ים. שיטה זו אינה סלקטיבית, ופוגעת בדגיגים הצעירים, שאם היה מתאפשר להם לגדול – היו יכולים להתפס כשלל איכותי בשיטות דיג סלקטיביות יותר (דיג חופי וספורטיבי) ולייצר ערך כלכלי וחברתי גבוה בהרבה עבור המשק הישראלי. 50% משלל המכמורת מושלך חזרה לים, בד״כ ללא רוח חיים. למעלה מ-70% מהדגים בשלל המכמורת בישראל הם מתחת לגודל התקני בחוק (תקנות הדיג 1937, סעיף 6), כלומר הדגיגים נידוגים בטרם הספיקו להתרבות. ניתוח של הרכב השלל מצביע על כך שכ- 90% מהמינים האופייניים לשלל הדיג החופי נידוגים גם במכמורת. כדי להבין את משמעות החפיפה במינים, נבחן את המשמעות שלהם בהרכב שלל המכמורת: על פי נתוני אגף הדיג, מיני המטרה של הדיג החופי הם 30-45% מהביומסה המסחרית (landed catch) בשלל המכמורת (ועוד חלק לא ידוע בשלל המושלך). על פי נתוני שלל כולל (total catch), כ-30% מהפרטים הנתפסים במכמורת הם ממיני מטרה של הדיג החופי ודיג ההקפה (44%, כאשר מתייחסים לדגים בלבד ללא חסילונים). דגים הנתפסים במכמורת קטנים בהרבה מבני מינם הנתפסים בדיג החופי ובדיג ההקפה, ומצויים מתחת לגודל המינימום החוקי ומתחת לגודל הבשלות המינית. למשל, הגודל הממוצע בשלל המכמורת של פרטים מארבעה מינים בעלי ערך כלכלי הוא 20% -5 מהגודל הממוצע של פרטים מאותם מינים הנתפסים בדיג החופי (עמ׳ 23). חפיפה נוספת נמצאה בין חלק מהמינים הנידוגים על ידי המכמורת כדגיגים צעירים, לבין מיני המטרה של דיג ההקפה והדיג הספורטיבי. הנזק הכלכלי למשק הישראלי בעקבות הפגיעה בהתחדשות הדגה הוערך ע”י חברת TASC בכ-860 מיליון ₪.

בתחום הדיג הספורטיבי, נמצא כי מרבית הדייגים תופסים שלל מועט ליום דיג לאדם. עם זאת, 15% מהדייגים המשתמשים בשיטות של דיג ספורטיבי אחראים ל- 45% מסך השלל בתת ענף זה, ומוציאים שלל שיכול להגיע לעשרות קילוגרמים ליום דיג לאדם, ואף למעלה מכך. חלק גדול מדייגים אלה אף מוכרים את השלל, למרות שהם דייגים ״חובבים״. לפיכך, בפועל מדובר על תת קבוצה של דייגים מסחריים, המשתמשים בשיטות האופייניות לדיג ספורטיבי.

אגף הדיג במשרד החקלאות ופיתוח הכפר הוא הרגולטור על ניהול הדיג, מתוקף פקודת הדיג (1937) ותקנותיה. אולם, מאמץ הדיג הקיים בים התיכון אינו מנוהל, וכמעט שאינו נאכף. כלי ממשק דיג בסיסיים כלל לא מצויים בשימוש: • היעדר הגבלה עונתית: בישראל מותר הדיג לאורך כל השנה, לרבות בעונת הרבייה של הדגים. • היעדר הגבלות על אזורים: רק אחוז מצומצם מהשטח בישראל אסור לדיג ומאפשר התחדשות של הדגה: בעיקר בשטחי אש, במתקני תשתית ובשמורות הטבע המצומצמות (הכוללות כיום 0.25% מהשטח הימי בלבד!). לשמורות טבע ערך מוכח לשמירה על משאב הדגה, ולקיום תהליכי הרבייה של הדגים. אפקט הזליגה (spill over) מעשיר את שטחי הדיג הסמוכים לשמורה בשלל גדול ואיכותי. • היעדר מכסות שלל יומי על דיג בשיטות ספורטיביות: דיג בשיטות האופיניות לדיג ספורטיבי, תוך שימוש בציוד מתוחכם ומדויק, יכול לשמש לתפיסת שלל של עשרות ומאות ק״ג ביום במסווה של דיג חובבים. כיום, לא מוגדרת בחוק כמות מקסימלית יומית לשלל של דיג חובבים, למרות שמדובר על כלי מקובל כעולם (״bag limit״). • היעדר הגבלת דיג על מינים בסכנת הכחדה: שיטת המכסות אינה מתאימה, באופן כללי, לניהול הדיג בים התיכון. אולם, בולט בחסרונו היעדר השימוש בכלי של מכסות והגבלות על דיג של מינים המצויים בסכנת הכחדה, כמו טונה כחולת סנפיר (Thunnus thynnus), דקר הסלעים (Epinephelus marginatus) ומינים נוספים. • אכיפה, הסברה ודיאלוג לא מספקים: היעדר כמעט מוחלט של אכיפה (למשל בנושא גודל מינימום של דגים ועומק מינימום לדיג מכמורת), וחוסר קשר בין אגף הדיג לדייגים (היעדר הסברה, היעדר הכשרה והיעדר מסגרת מובנית להידברות), העצימו את המשבר בים, כמו גם את החשדנות, חוסר האמון ואת חוסר הציות לחוק.