מאז 1869, השנה בה נפתחה תעלת סואץ, התחברו מחדש הים התיכון ואוקיאנוס האינדו-פסיפי, ומינים טרופיים במאותיהם חדרו לים התיכון והתבססו בו. המעבר מתבצע ישירות דרך מי התעלה, או בעקיפין על דפנות האוניות או בתוך מי נטל של ספינות החוצות אותה ומטילות מים המכילים פרטים בוגרים או לארוות (דרגות צעירות) של מינים טרופיים לתוך מימי הים התיכון. תופעה זו ידועה בשם “הגירה לספסיאנית” על שם המהנדס הצרפתי פרדיננד לספס שתכנן את התעלה. ההערכות לגבי מספר המינים הזרים שהתבססו נכון להיום בים התיכון נע בין 600-700 מינים ועד למעל לאלף מינים.
חלק מן המינים הזרים החודרים לחופינו מתבססים, נפוצים ומשפיעים באופן ניכר על המערכת ולכן נחשבים כמינים פולשים. יש להניח כי מרבית המינים “חובבי חום” אלה מוצאים את התנאים החדשים במזרח הים התיכון – ההולך ומתחמם – מתאימים לדרישותיהם ומאפשרים את שגשוגם והפצתם במרחבי הים (לעומת המינים המקומיים שרובם התפתחו במקור באוקיינוס האטלנטי הקר ולכן פחות עמידים לעלייה בטמפרטורות).
מינים פולשים רבים הפכו דומיננטיים ביותר בשוניות הסלעיות. לדוגמא, מיני סיכנים היוצרים להקות עצומות המחסלות את רוב האצות הרכות באזורי השונית. מרבית החלזונות והצדפות שאנו רואים היום על פני השוניות הם מינים זרים מים סוף או מאזורים אחרים באוקיאנוס האינדו-פסיפי. גם בחוף החולי אנו רואים פולשים רבים, למשל הסרטן matuta victor שניתן לראות אותו מתחפר בחול במים רדודים.
בשנים האחרונות גם החלו להופיע מרבדים גדולים של אצות פולשות משני מינים עיקריים, בעיקר בצפון הארץ.
יש להניח כי לרבים מן המינים הזרים שביססו אוכלוסיות גדולות יש השפעה אקולוגית משמעותית על מערכת אקולוגית הימית, אך עד כה לא התבצעו מחקרים מקיפים הבודקים או מתעדים השפעה זו בצורה מספקת. למשל, ההנחה שהסיבה לכך שאוכלוסיות מינים מקומיים קטנו או נעלמו בעיקר היא דחיקה תחרותית על ידי מינים זרים לא הוכחה עד כה באופן ישיר. לירידה בכמות המינים המקומיים יכולות להיות סיבות נוספות, למשל שינוי האקלים ההופך את התנאים בלבנט לפחות נסבלים למינים שמקורם באוקיאנוס האטלנטי.
