נגישות
כלי נגישות
על מה אנחנו שומרים?

מערכת אקולוגית בתהליכי שינוי

הים התיכון – היסטוריה של מערכת אקולוגית בתהליכי שינוי

מזרח הים התיכון – השכונה החמה והמלוחה ביותר באזור

הים מחולק לשני אגנים מרכזים, האגן המערבי והאגן המזרחי, המופרדים במיצר רדוד וצר בין סיציליה וצפון אפריקה. אזור הלבנט, בקצה המזרחי ביותר של הים התיכון, אליו שייכים גם חופי ישראל, הוא החם והמלוח ביותר בים התיכון וגם העני ביותר בחומרי הזנה (נוטריינטים). מגוון המינים בים התיכון יורד ככל שמעמיקים וככל שנעים מצפון-מערב הים התיכון לכוון דרום-מזרח.

ההיסטוריה הסוערת של מזרח הים התיכון

לא ניתן להבין את האקולוגיה של הים התיכון, בלי להבין מעט מההיסטוריה הסוערת שלו, שכללה החלפת שכנים, שינויי מפלס קיצוניים, הגעה לסף התייבשות ועוד. היסטוריה זו קבעה גם את מקורם הביו-גאוגרפי של המינים בים.

בעבר הרחוק הים התיכון היה חלק מאוקיאנוס טרופי – ים תטיס הקדום, אך שינויים טקטוניים ותזוזת היבשות ניתקו אותו מהים הטרופי, והביאו טלטלות סביבתיות רבות, כשהחדה בהם הייתה ניתוק מוחלט מן האוקיאנוסים, אשר הביא להתייבשות כמעט מלאה של הים!

לפני כחמישה מיליון שנה חובר הים מחדש אל האוקיאנוס האטלנטי, ודרך מיצר גיברלטר זרמו מימיו אל הים התיכון, ואיתם מינים אטלנטיים רבים. מבחינה ביו-גאוגרפית, ניתן לפיכך לומר כי המקור העיקרי של המגוון הביולוגי המקומי בים התיכון, לרבות בשוניות הסלעיות, הוא מהמים הממוזגים של מזרח האוקיינוס האטלנטי. מהם גם התפתחו, במהלך מיליוני השנים שחלפו מאז החיבור לאוקיאנוס האטלנטי, גם מספר לא מבוטל של מינים ייחודיים (אנדמיים) הקיימים רק בים התיכון.

אירועים חשובים מהעת האחרונה עיצבו גם הם את דמותו האקולוגית של הים התיכון: האירוע הראשון הוא חפירתה של תעלת סואץ, עליה יורחב בפרק המינים הפולשים. האירוע השני הוא סכירת סכר אסואן במעלה הנילוס בשנות ה-60 של המאה ה-20. סכירת הנילוס הביאה לשינויים במאזן המליחות, הנוטריינטים והסעת החול והסדינמט לאורך החוף. לשינויים אלה עלולה להיות השפעה על המערכת האקולוגית בחופים הסלעיים, אך היא לא נחקרה לעומקה עד כה בבית גידול זה.

הים התיכון – אגן כמעט סגור

הים התיכון הוא אחד מגופי המים המושפעים ביותר מפעילות האדם, הן בשל הריכוז העצום של אוכלוסיות המתגוררות על קו החוף והן בשל אופיו המיוחד של ים זה. זהו גוף מים קטן יחסית לאוקיינוסים, אך עם זאת עמוק ביותר וסגור כמעט לחלוטין. בשל סגירותו של הים, חומרים זרים המוחדרים אליו נשארים בו לאורך עשרות ואולי מאות שנים (קצב תחלופת המים בין הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי מוערך בכ-80 שנים).

מינים פולשים – איום על המערכת האקולוגית הטבעית

אחד האיומים הגדולים על החברות האקולוגיות בים הוא התבססותם של מינים זרים פולשים, המועברים לאזורים חדשים בצורה מכוונת או בשוגג בעקבות פעילות האדם. ההערכות לגבי מספר המינים הזרים שהתבססו נכון להיום בים התיכון נע בין 600-700 מינים ועד למעל לאלף מינים.

מאז 1869, השנה בה נפתחה תעלת סואץ, התחברו מחדש הים התיכון ואוקיאנוס האינדו- פסיפי, ומינים טרופיים במאותיהם חדרו לים התיכון והתבססו בו. המעבר מתבצע ישירות דרך מי התעלה, או בעקיפין על דפנות האוניות או בתוך מי נטל של ספינות החוצות אותה ומטילות מים המכילים פרטים בוגרים או לארוות (דרגות צעירות) של מינים טרופיים לתוך מימי הים התיכון. תופעה זו ידועה בשם “הגירה לספסיאנית” על שם המהנדס הצרפתי פרדיננד לספס שתכנן את התעלה.

החוף הישראלי מהווה את “אתר הנחיתה” העיקרי של מינים זרים מים סוף דרך תעלת סואץ וגם “אתר שיגור” עיקרי לשאר הים התיכון. בעשורים האחרונים נצפית התבססות הולכת וגוברת של קבוצות טקסונומיות חשובות של מינים זרים על השוניות. חלק מן המינים הזרים החודרים לחופינו מתבססים, נפוצים ומשפיעים באופן ניכר על המערכת ולכן נחשבים כפולשים. יש להניח כי מרבית המינים “חובבי חום” אלה מוצאים את התנאים החדשים במזרח הים התיכון – ההולך ומתחמם – מתאימים לדרישותיהם ומאפשרים את שגשוגם והפצתם במרחבי הים.

מינים פולשים רבים הפכו דומיננטיים ביותר בשוניות הסלעיות. לדוגמא, מיני סיכנים היוצרים להקות עצומות המחסלות את רוב האצות הרכות באזורי השונית. מרבית החלזונות והצדפות שאנו רואים היום על פני השוניות הם מינים זרים מים סוף או מאזורים אחרים באוקיאנוס האינדו-פסיפי.

בשנים האחרונות גם החלו להופיע מרבדים גדולים של אצות פולשות משני מינים עיקריים, בעיקר בצפון הארץ.

יש להניח כי לרבים מן המינים הזרים שביססו אוכלוסיות גדולות יש השפעה אקולוגית משמעותית על המערכת הימית, אך עד כה לא התבצעו מחקרים מקיפים הבודקים או מתעדים השפעה זו בצורה מספקת. למשל, ההנחה שהסיבה לכך שאוכלוסיות מינים מקומיים קטנו או נעלמו בעיקר היא דחיקה תחרותית על ידי מינים זרים לא הוכחה עד כה באופן ישיר. לירידה בכמות המינים המקומיים יכולות להיות סיבות נוספות, למשל שינוי האקלים ההופך את התנאים בלבנט לפחות נסבלים למינים שמקורם באוקיאנוס האטלנטי.

 

להמשך קריאה: מהתקשורת >>>