תמונת מצב:
מנהל התכנון מקדם בשנים האחרונות מסמך מדיניות מקיף למרחב הימי- במים טריטוריאליים, אך אין בכוונתו להפוך אותו למסמך תכנוני מחייב, כפי שמקובל ביבשה, באמצעות תכנית מתאר ארצית, אלא להשאירו כמסמך מנחה בלבד. במצב דברים זה תכנון המרחב הימי חשוף ללחצים ולהשפעה של כוחות חזקים, כאשר אין מנגד מדיניות ברורה ומחייבת.
בנוסף, במרחב הימי ישנם אינטרסים רבים ומשמעותיים, ולעיתים אף מנוגדים, למשרדי ממשלה שונים, כגון: משרד הביטחון, האוצר, האנרגיה, משרד התחבורה, הגנת הסביבה ועוד.
על מנת לייצר תיאום ואינטגרציה בין כלל הפעולות והשימושים יש למסד מנגנון תכנוני – ולי"ם – בעל סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפה, עם נציגות כלל הגופים הממשלתיים והחוץ ממשלתיים הרלוונטיים. בהמשך, ועם הצטברות הידע, יש מקום להכין תכנית מרחבית לים גם בתחומי המים הכלכליים.
פעילות נדרשת:
יש לעגן את מסמך המדיניות למרחב הימי בצורה מחייבת – תכנית מתאר ארצית לסביבה הימית (מים טריטוריאליים) ובמקביל למסד מנגנון תכנון – ולי"ם – בעל סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפה, שיהיו לו סמכויות בתחומי המים הכלכליים.
במסגרת המסמך, יש לוודא שתשתיות ימיות כמו חקלאות ימית, מעגנות, תשתיות נלוות לתעשיית הגז, כריית חול ימי ושימושים נוספים – מתוכננים תוך חסכון במשאב השטח הימי, הימנעות ממיקומם בשטחים רגישים מבחינה סביבתית, ומבוצעים תוך בדיקות סביבתיות קפדניות ותוך שיתוף הציבור.
בנוסף, יש להחיל מנגנון מחייב של פיקוח תשתיות (במימון היזם) על הקמת תשתיות ימיות, לדוגמה באמצעות היחידה הימית של רט"ג.
