אתם שואלים – אנחנו עונים!

ללא ספק ההשפעה על הים של חלק משיטות הדיג המסחרי היא השפעה הרסנית. אנחנו מבינים את זה, מכירים בזה ופועלים במרץ לשנות את המצב. בשנתיים האחרונות אנו מקדמים רפורמה כוללת בניהול הדיג המסחרי, הכוללת מתווה כלכלי ומשפטי להוצאת שיטות הדיג ההרסניות מהים, הגדלת הסלקטיביות של הדיג המסחרי, השבתת דיג בעונת הרבייה ושדרוג משמעותי של האכיפה.

פיתרון זה יעשה סדר בים בענף הדיג המסחרי. כרגע, הכדור נמצא אצל משרדי הממשלה. האם התפקיד שלנו, הדייגים הספורטיביים שאוהבים את הים, הוא לחכות על הגדר שאיזה פוליטיקאי יחשוב שהים חשוב, או שהתפקיד שלנו הוא להוביל את הדרך? כמו שגם אתם חווים, בשנים האחרונות יש עלייה מתמדת בספורט הדיג. ההשפעה של כל אחד מאיתנו היא אולי צנועה, אבל ההשפעה של הדיג הספורטיבי כולו על מאגרי הדגה היא משמעותית.

אנחנו לא צריכים להתעסק במי יותר אשם, אלא לדאוג שכולם יצמצמו את הפגיעה בים. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על מצב הים, אם לא נתגייס ונפעל בקרוב, לא יישאר את מה להציל!

אין ספק שהאכיפה והפיקוח חשובים להצלת הים. אבל בואו ננסה להשפיע על מה שאנחנו יכולים. אנחנו מאמינים שאפשר לעשות שינוי באמצעות לקיחת אחריות ושינוי התנהגות. אם תסתכלו סביבכם תמצאו מספיק דוגמאות שאחריות סביבתית מביאה לתוצאות. התגייסות משמעותית של דייג ועוד דייג תעשה את השינוי, יחד אפשר להציל את הים.

השאלה שכל דייג ספורטיבי צריך לשאול את עצמו היא: מה יותר חשוב, להציל את הים או להתווכח מי יותר אשם? ברפורמה הכוללת יש פרק שלם העוסק בפיקוח ואכיפה כולל נייר עמדה עם ניתוח כלכלי ותקציב מוגדר ל- 10 שנים הבאות. פתרון אשר המדינה תצטרך לתקצב כך שהפיקוח והאכיפה יהיו משמעותיים ואפקטיביים.

אנחנו לא מחכים שהמדינה או שאיזה פקח יגיד לנו איך להתנהג עם הים והדגים– אנחנו מכירים את הים, אוהבים את הים – ולכן גם דואגים לים.

ואם אנחנו רוצים לקחת אחריות על האכיפה – אפשר לדווח על עבירות דיג באפליקציית Sea Watch.

לנו הדייגים הספורטיביים יש משמעות גדולה בים. אנחנו אנשים שיכולים להוביל את השינוי. ההגבלה היא יוזמה שלנו, אנחנו רוצים דגים יותר גדולים, כדי שנוכל להמשיך לדוג ולא להתרפק על העבר, משפטים כמו: ״פעם היה מה לדוג״, ״פעם היו פה לוקוסים ענקיים״ לא פותרים את הבעיה.

הגיע הזמן שנדאג לעצמנו, הגיע הזמן שנדאג לים שלנו, נפסיק לשבת בחיבוק ידיים ונחזיר את החיים לים התיכון.

בזמן שאנו מתווכחים מי צריך לקחת אחריות ראשון, הים של כולנו – הולך ומת. עד שנסיים להתווכח ולהחליט מי קודם – לא בטוח שיישאר מה להציל.

הדיג מסחרי, כולל הטרולים, כנראה לא יתנדבו להפסיק מעצמם ללא כל פיצוי הוגן. זו הפרנסה שלהם. הדיאלוג עם הדיג המסחרי, כחלק מהרפורמה, מתבצע מול משרד החקלאות שיגיע איתם להסכמות על פיצוי והסדרה של התחום. אצלנו הדייגים הספורטיביים המצב שונה.

אנחנו בעד הים ולכן אנחנו צריכים לקחת על עצמנו אחריות והתחייבות – ברגע שנוביל, זה יעניק לנו כוח. משרד החקלאות לא רואה בנו היום דייגים שווי זכויות לדייגים המסחריים שפרנסתם על הים. זה המקום שלנו להוכיח להם שאנחנו קבוצה משמעותית שצריך לקחת אותה בחשבון.

לאחר שניקח על עצמנו אחריות, נוכל לדרוש – לדרוש ולא לבקש: קידום רפורמה כוללת – הצעד שלנו משמעותי אך צעד זה לבדו אינו מספיק. חייבים לעשות סדר כללי בים.

במסגרת הרפורמה להצלת הים נעשתה עבודת מחקר שלא נעשתה מעולם בישראל, כולל יעוץ בינלאומי – והתוצאות ברורות. אפשר להתווכח עם אחוזים לכאן או לכאן אבל אין אחד שיכול לומר שהים התיכון אינו בסכנה אקולוגית.

בנוסף, בשנתיים האחרונות נערכו מפגשים עם מאות דייגים ספורטיביים בשטח ולמדנו מכם. לכולנו, הדייגים, אנשי המחקר, אנשי הים, המסעדנים ואנשי הגנת הסביבה, ברור. הים התיכון עומד בפני אסון.

מאמר ב״אקולוגיה וסביבה״

במהלך המפגשים שלנו אנחנו שומעים שיש דייגים שיוצאים פחות לים וגם על דייגים שמצליחים לדוג פחות דגים משנה לשנה.עובדה זו רק מחזקת את הצורך לדוג באופן אחראי. אנחנו לא מבקשים להפסיק לדוג, אנחנו מבקשים לדוג באחריות.

לדוג מבלי לפגוע בצורה קריטית בהתחדשות של הדגה ובמערכת האקולוגית שמקיימת את הדגים. לאפשר לים התיכון להתאושש, כדי שכולנו יוכלו לחזור וליהנות ממנו.

על פי נתוני ״דגים באחריות״, 70 אלף דייגים ספורטיביים דגים כ 18% משלל הדגה הכולל בים התיכון.

פקידי משרד החקלאות, באופן מסורתי, מתייחסים בעיקר אל הדיג המסחרי. גם פקודת הדיג, מ- 1937, לא מבחינה בדייג הספורטיבי ובצרכים שלו. לעומת זאת, מרבית הדייגים בישראל הם כיום דייגים חובבים.

בעקבות פעילות ״דגים באחריות״, לרבות שתי עתירות לבג״צ, הוגשו תקנות דיג חדשות לאישור הכנסת, הכוללות, בין השאר:

א. איסור דיג לכל שיטות הדיג (כולל המסחרי) בעונת הרבייה.

ב. איסור דיג בצלילת מיכלים

ג. השבתת צי המכמורת בעונת הגיוס (יוני – אוגוסט)

ד. איסור דיג מכמורת בעומק רדוד מ-40 מ׳

ה. איסור דיג מכמורת בציוד ייעודי לשטחי סלע

ו. הכפלת גודל העין המינימלי ברשתות עמידה

ז. הגבלת מספר הקרסים בשאראק ולונגליין, והגבלת אורך רשתות העמידה

יש רק תקנה ייעודית אחת לדיג ספורטיבי – מכסת שלל יומית ליום. כך שמרבית הנטל של הרגולציה החדשה יפול על הדיייגים המסחריים, שזו פרנסתם.

יופי, ראשית כולנו מסכימים שלא דגים מינים מוגנים או מינים בסכנת הכחדה.

עכשיו בואו נדבר על סעיף – דג אחד גדול! הסעיף מדבר על דג אחד שאנחנו מוציאים מהים ולא מחזירים. זה לא אומר שצריך להפסיק לדוג. רוצים להמשיך, בבקשה– עם ציוד מתאים של ״תפוס ושחרר״ המשיכו לתפוס ולשחרר חזרה למים.

אנחנו מבינים שיש הרבה ימים שהדייג הספורטיבי לא מוציא כלום. אבל זה העניין בציד ובספורט. את הישיבה בשקט בים – הדייג הספורטיבי מרוויח. יש כאלו שמשלמים לפסיכולוג 500 ₪ לשעה – אנחנו מקבלים את זה – במתנה מהים.

הרעיון פשוט, לא צריך להיות חזירים – בכל יציאה לים אפשר לדוג דגים עד 5 ק״ג לפי הסרגל או להסתפק עם אינטיאס אחד של 10 ק״ג. זה טוב לדייג הספורטיבי וטוב לים התיכון.

תארו לכם שבכל פעם שדייג ספורטיבי דג 5 ק״ג במקום 10 ק״ג דגים – נחסכים 5 ק״ג דגים שממשיכים לחיות ולהעשיר את הים. עכשיו הכפילו זאת ב 70,000 דייגים ספורטיביים – זו כמות ענקית שיש לה משמעות קריטית באיזון מאגרי הדגה המתדלדלים.

כן זה נכון, אנחנו לא שולטים בזמן שמתחשק לדגים לעשות עוד דגים, ולצערנו לא כל המינים בוחרים להתרבות באותם חודשים. אבל המינים המרכזיים, אלו החשובים (מבחינה אקולוגית ומסחרית) בכל זאת עושים את זה בעיקר בחודשים האלו.

הבחירה בחודשים אלו היא הטוב במיעוטו. עדיף להפסיק חלק מהזמן מאשר להמשיך לדוג כל הזמן.

עבודה מקצועית שביצע ד״ר ניר שטרן עבור ״דגים באחריות״ מוכיחה כי החודשים אפריל – יוני הם החשובים ביותר לעצירת הדיג.